אני מכיר את התחושה הזאת טוב טוב…
עמוק בפנים, יש לנו רצון להצליח –
רצון להתקדם, להתפתח, לצמוח…
בתור אחד שעבר [ועובר] תהליך התפתחות אישית,
ומגיע מהעולם הזה – אני חווה את זה טוב טוב על הבשר שלי…
העניין הוא,
שלמרות שזה ממש אחלה – יש פה קאצ' קטן:
אם נחשוב על זה לעומק,
נגלה שכבר מתקופת בית הספר, לימדו אותנו לשאוף להתקדם כל הזמן:
מדדו אותנו לפי ציונים, ותמיד אמרו לנו שאם נלמד ונשקיע –
נוכל לעשות תואר ולמצוא עבודה בטוחה, ושזה יעזור לנו להצליח בחיים…
עכשיו, אני לא בא לשפוט את בתי הספר,
ואין ספק שהם לימדו אותנו דברים שיכולים לעזור לנו בחיים –
העניין הוא,
שבגלל השיטה – הרבה מאיתנו נותנים לציונים ומדדים חיצוניים
להשפיע על ההערכה העצמית שלנו, ולקבוע עד כמה אנחנו טובים…
וזה גם גורם לנו להשוות את עצמנו לאחרים, ולרצות להתקדם כל הזמן –
הרי אנחנו חייבים להיות כמה שיותר טובים, לא?
עכשיו, בעולם ההתפתחות האישית, שאני מכיר אותו טיפה יותר לעומק –
מנסים לשחרר אותנו מהתפיסה הזאת,
ולעזור לנו לבנות הערכה עצמית וביטחון עצמי,
שלא תלויים בגורמים חיצוניים כמו ציונים או השוואה לאחרים…
וזה מצוין! אני ממש בעד זה [אחרת לא הייתי נשאב לעולם הזה]
מה שכן,
הרבה פעמים גם שמים יותר מדי דגש על להתקדם, להתפתח ולהצליח –
ומלמדים אותנו לעבוד קשה, לקרוע את התחת, וכו'…
אין ספק שזה חשוב, כן?
העניין הוא, שהרבה פעמים הרצון הזה להתקדם הוא לא אותנטי לנו,
וזה בא מתוך הלחץ לעמוד בסטנדרטים של הסביבה שלנו –
בין אם זה בית הספר או ההורים, שתמיד אמרו לנו להשקיע בלימודים,
לעשות שיעורי בית, ולהוציא ציונים טובים…
[למרות שזה לא תמיד באמת מעניין אותנו]
כמו שאנחנו מאמינים פה ב"יאללה", מעבר לבניית עתיד והצלחה –
חשוב גם למצוא איזון בין הנאה מהרגע, ולעשות דברים שאנחנו אוהבים,
שנותנים לנו ריגוש, ומעוררים בנו תשוקה…
תוך כדי זה, יהיה לנו יותר קל [וכיף] להתקדם באמת,
ולהבין בצורה אותנטית מה חשוב לנו לעשות ולהשיג בחיים,
ולפי זה לדעת לאן אנחנו באמת הולכים…
הנקודה היא, שזה בסדר להתקדם, וזה אפילו חשוב –
אבל חשוב שזה לא יבוא מתוך פחד או רצון לעמוד בציפיות של אחרים,
אלא מתוך רצון אמיתי, תשוקה, והשראה…
