למרות שהיציאה לאזרחות יכולה להיות מאוד מבלבלת,
ויש המון אפשרויות לבחור ביניהן –
אפשר להגיד שיש הסכמה בין רוב האנשים על המסלול שכדאי ללכת בו:
פסיכומטרי, לימודי תואר, ועבודה כשכיר עד הפנסיה…
רוב האנשים לא יטילו ספק במסלול הזה,
ואפילו יתנגדו לכאלו שכן מנסים ["תהיה מציאותי", "אל תיקח סיכונים"…]
השאלה היא, עד כמה המסלול הזה באמת מתאים לכולם?
תחשוב על זה רגע…
מגיל קטן מפמפמים לנו כמה זה חשוב לעשות תואר ולמצוא עבודה בטוחה,
אבל אף אחד לא לוקח בחשבון שיש אנשים שיכולים להצליח בדרכים אחרות – ואפילו יעדיפו לעשות את זה!
אם נסתכל על זה,
נגלה שהרבה מהאנשים המצליחים שאנחנו מכירים מגיעים מתחומים כמו ספורט, בידור ויצירה – תחומים שלא בהכרח דורשים תואר…
גם האנשים שמגיעים מתחומי המחשבים והתכנות, לאו דווקא עשו בזה תואר – אלא רכשו את הידע שלהם מניסיון, ואולי גם מהכשרות קלילות יחסית
[כמו קורסים דיגיטליים בתחום]
ושלא תבין לא נכון – אני לא פוסל את האפשרות לעשות תואר:
למעשה, לא חסרים אנשים עם השכלה גבוהה שבהחלט הגיעו רחוק בזכותה [כמו מדענים מפורסמים למיניהם] ותרמו המון לעולם,
וגם מאלו שאנחנו פחות מכירים – בטוח יש כאלו שמתפרנסים בכבוד,
מרוצים מהעבודה שלהם, ונהנים מהצורה שבה הם חיים…
אבל זה משתנה בין כל אחד מאיתנו!
ולנסות לדחוף את כולם למסלול אחד, שמוצג בתור המסלול האידיאלי
[ולייצר תפיסה שמי שלא הולך בו הוא פחות מוצלח],
זה לא הדבר הנכון לעשות:
והבעיה המרכזית פה, זה שהרבה אנשים שלא באמת רוצים לעשות תואר,
עושים את זה רק כי הם מאמינים שהם חייבים תואר כדי להצליח…
אבל אני מאמין שהבחירה לעשות תואר,
לא יכולה לבוא ממקום של פחד, הכרח, או לחצים מהסביבה…
זה חייב לבוא מתוך רצון אמיתי!
רצון שנובע מחופש בחירה אמיתי –
ומההבנה שיש מלא דרכים שונות להצליח,
ושכל אחד רוצה משהו אחר…
אז במקום לכפות מסלול אחד על כולם – עדיף לתת לכל אחד את היכולת לבחור מתוך מגוון אפשרויות, כי הוא זה שיודע באמת מה נכון בשבילו…
לא יודע מתי יתחילו לאמץ את הגישה הזאת במוסדות החינוך,
אבל בינתיים, כל אחד מאיתנו יכול לקחת את המושכות לידיים –
ולהתחיל לבחור באופן מודע את החיים שלו.
