כמעט כל חייל שתשאל אותו,
יגיד לך שהיום שהוא הכי שונא בשבוע זה יום ראשון,
ושהיום שהוא הכי אוהב זה יום חמישי [כל עוד הוא לא סוגר שבת]
למעשה,
רובנו מניחים ששביזות יום א' היא דבר ששייך לחיילים בלבד –
אבל אם נחקור את זה טיפה יותר לעומק?
נגלה שרוב האנשים ממשיכים לחיות ככה גם הרבה אחרי הצבא:
הם שונאים את העבודה שלהם [או לפחות לא אוהבים אותה יותר מדי],
מתים שהסופ"ש יגיע כדי שסוף סוף יוכלו ליהנות קצת,
ובכללי עושים את המינימום הנדרש כדי לשרוד…
באמת???
אני לא חושב שבשביל זה ספרנו 100 יום לשחרור,
צעקנו "עד מתי?!", והצטלמנו כשאנחנו גוזרים את החוגר…
נופ.
אני בטוח שעשינו את זה בשביל משהו הרבה יותר שווה –
יותר בכיוון של ליהנות מהחיים שלנו, ולצאת סוף סוף לחופש אמיתי.
יכול להיות שחשבת לעצמך:
"רגע, אבל אם רוב האנשים חיים בשגרה מעפנה וממשיכים לסבול –
אולי זה פשוט כי אין ברירה?"
אז קודם כל,
עצם זה שהרוב חיים ככה – כבר צריך להדליק לך נורה אדומה..
דבר שני,
זה שבהחלט יש ברירה – עובדה שיש אנשים שעושים את זה.
[אמנם מעט יחסית, אבל יש]
וזאת בדיוק המטרה שלנו ב"יאללה":
למנוע מחיילים משוחררים להיכנס למלכודת העדר,
ולחשוף אותם למגוון אפשרויות כדי שיוכלו לבחור לחיות אחרת!
כי ברגע שתבחר לצעוד לעבר החיים שאתה באמת רוצה?
אתה כבר לא תסבול משביזות יום א'.
אתה כבר לא תצטרך לחכות שהסופ"ש יגיע כדי ליהנות –
כי אתה תהנה מכל יום בחיים שלך!
נכון, אנחנו נצטרך לעבוד קשה בשביל לגרום לזה לקרות –
אבל עדיף שנעבוד קשה בשביל מה שאנחנו רוצים,
מאשר שנעבוד קשה בשביל משהו שאנחנו לא רוצים… נכון?
אגב,
למרות שצמד המילים "עבודה קשה" אולי נשמע קצת מפחיד –
בעזרת השינוי הנכון במיינדסט אתה מבין שזה הרבה יותר כיף ממה שזה נשמע…
ומעבר לזה, יש דרכים להפחית את העבודה הקשה,
[ואפילו להפוך אותה למהנה יותר]
אבל הכל מתחיל בהחלטה ללכת אול-אין על החיים שלך –
ולהיות מוכן לעשות את מה שצריך כדי לבנות לעצמך את העתיד שאתה רוצה,
ובמקביל ליהנות מהדרך לשם 😉
